תה חם

למרות שיש לנו מקלט
יש לנו משאלה אחרונה אחת
והיא תישמע לך מוזרה במיוחד
לא נדע להסביר


תה. בסהרה. איתך.


מעניין.

תה בסהרה הוא אחד השירים שאני אוהב במיוחד, אני לא יכול להגיד שאני מבין אותו. מיהן האחיות, למה היה חשוב להן המפגש האחרון הזה, המיוחד, שעלה להן בחייהן. פוליס תמיד שרו על אהבה אובססיבית, "רוקסן, את לא חייבת לצאת לאורות האדומים", "אהיה כרוך סביב אצבעך", ואפילו "לא יכול לסבול לאבד אותך", אז אולי גם כאן יש אובססיית אהבה שכזו: רוצה אותך, לבד, רחוק, לא משנה המחיר.

הבאס שמנגן בו סטינג, יחד עם המלודיה הנפלאה והעדינה, מוסיפים למסתורין של הסיפור. כמו קטע מרומן.

ולסיום הדרמטי מוסיפה העובדה שתה בסהרה הוא השיר האחרון כמעט באלבום האחרון של פוליס, סינכרוניסיטי.

תהנו.

סבל כה עמוק

לחצו פליי, עצמו עיניים.



הו, אלי, צרתי כה רעה
איש אינו מבין את צרתי, רק האל


ירדתי מהגבעה, ביום ההוא
כה שמחתי ביום ההוא


חזרתי לחדר, הזמן כה קצר
ובמיטה אז ראיתי, שכב אחי, מת.



הו, אלי, צרתי כה רעה



לשיר קוראים natural blues.

שיר בלוז ישן, משנות הארבעים של המאה העשרים, כאב כל כך גדול, מושר בקול חודר, וצבוע בצבעים המודרנים של מובי, שהאמת קשה לי להגדיר את סיגנונו. יש המכנים זאת אמביינט, או צ'ילאאוט. אני אוהב יותר את המושג צביעה, כאשר החומרים שלו הם מוזיקה מכל התקופות, משולבת בכלים מודרנים, וביחד נוצר ערבוב מיוחד כל כך. לעצום את העיניים ולהנות.
 
השיר הופיע באלבום play, שהופיע ב 1999, והיה האלבום שפירסם את האמן הזה בכל העולם.

משולש אהבה מוזר

אוקיי, לחצו פליי.



אני מרגיש בסדר, אני מרגיש טוב.
אבל אני מרגיש שזה לא נכון.
כי כל פעם שאני רואה אותך נופלת.
אני מחכה שתבואי, ושתגידי את המילים האלה, אותן אני לא יכול לומר.

משולש אהבה מוזר, להיפרד, להתאהב באחרת, ולהיות איתה, אבל עמוק בפנים גם לרצות את זו שממנה נפרדת.

ומזה נולד שיר יפה, שיצא ב 1986 על ידי להקת ניו אורדר, להקת מוזיקה מודרנית עם נטיה לאלקטרוני, שולדה למעשה מהג'וי דיויז'ן, אבל זה כבר סיפור אחר.

השיר הופך מפורסם די מהר, ומופקים לו מיקסים רבים, כיאה לשיר אלקטרוני טוב, אבל גם לא מעט קאברים. כשאחד המפורסמים, והיפה ביותר, לדעתי, הופק ב-1994על ידי הלהקה האוסטרלית פרנטה! (סימן הקריאה במקור)

מאוד מעניין איך משיר קצבי ומודרני נולד שיר עדין, מתקתק, ומופלא.

תהנו.

לא פשוט להיות קדוש ברחובות

ברוס ספרינגסטין, נישא על הצלחת האלבום born in the USA, הוציא בשנת 1986 אוסף של חמישה תקליטים, או שלוש קסטות, שכללו שירים מהופעותיו החיות בין השנים 1970-1985.

"החמישיה" הדגימה יפה את הקריירה של ספרינגסטין, מנער רוקנרול שרצה הכל, עד לאייקון מוזיקה שיש לו הכל, לטוב ולרע.

החמישיה מלאה שירים טובים, ואני מבקש להשמיע היום שיר ששמעתי אותו שם לראשונה. לצערי לא מצאתי את המקור, אז שמתי גירסה שמצאתי ביוטיוב, שהיא מאוד קרובה לגירסת האלבום.

it's hard to be a saint in the city. שיר רוקנרול קצבי, על חיי הרחוב המוקדמים של ספרינגסטין, יופי של מילים, ואם תחכו מספיק, תגיעו לדיאלוג גיטרות נפלא.

תהנו.

מבעד לסורגי השיר

לחצו פליי, ונתחיל.



לא מעט שירים יודעים לקלוע למטרה, אחד מהם לוקח את זוג האוהבים המפורסם ביותר בספרות, וממקם אותם ברחובות שלנו.

סיפור אהבה, אמיתי, סוחף, ונפלא. מלא זיקוקי דינור, התרגשות, והבטחות,

שנגמר. זהו.

והיא רוצה להמשיך הלאה, אך הוא מסרב להשלים. מוכה אהבה, הולך ברחובות, בשברון ליבו, ומוצא את עצמו שוב מתחת לחלונה.

"אני לא מבין, יוליה, הבטחת לי הכל! שנהיה יחד! בטוב וברע!, ועכשיו מה אני שומע שאת אומרת?,
אה כן, רומיאו, פעם היה לי משהו איתו!"

עצוב.

השיר שהופיע באלבום השלישי של דייר סטרייטס, making movies, נכתב והולחן על ידי הגיטריסט ומנהיג הלהקה מארק קנופלר, ומאז הפך לאגדה בזכות המילים החדות החודרות אל הלב, המשפטים המוכרים לכולם, המכוסים בשמיכה הנעימה של הלחן היפה, והגיטרה של קנופלר.

וכמובן, הציטוטים והאיזכורים לאורך השיר. למשל:

רומיאו מזכיר ליוליה, "and there's a place for us, you know the movie song". הכוונה, כמובן, לשיר somewhere מתוך "סיפור הפרברים". ואין הזדמנות טובה מזו לשים את השיר בביצוע הנהדר של טום ווייטס.



והשיר שיוליה שרה לרומיאו שהבהיל אותה בלילה "hey-la my boyfriends back" הוא שיר של להקת האיינג'לז מ 1963.




אז יש דברים שימשכו לנצח.

נסיים עם גירסת הכיסוי האהובה עלי לשיר של האינדיגו גירלז, שגם להן אני אקדיש פוסט בקרוב.

תהנו.

לאן נעלמה טרייסי בונהאם?

היא לא.

לחצו פליי, ונדבר.




טרייסי בונהאם, אמנית אמריקאית, התחילה לשיר בגיל מוקדם, וכנערה כבר ניגנה בפסנתר ובכינור (המהווה מרכיב דומיננטי באמנות שלה). וב 1996 הוציאה את האלבום הראשון שלה, מתוכו הסינגל הבועט mother mother  שאתם שומעים עכשיו ואומרים לעצמכם - אההה, היא! איפה היא בעצם?

אז ככה, מאז היא המשיכה לנגן וליצור, ולמרות שלא הוציאה להיטים שוברי קופות, עדין כותבת שירים יפים, אשר קולה, שיודע להישמע עדין או מחוספס, יחד עם הכינור שלה, מוסיפים להם מורכבות ועניין. היא אוהבת לומר שהיא יוצרת לפעמים לקריירה, ולפעמים לא-לקריירה. נחמד.

טרייסי בונהאם מופיעה בהפסקות בארצות הברית ובאירופה, בין לבין לימדה את עצמה גיטרה, והדרכת יוגה, ומוציאה אלבום כל חמש שנים בערך, האלבום החדש שלה יוצא ב 12 ביולי השנה. לא עוד הרבה זמן. מתוכו אני רוצה להשמיע לכם את השירים הבאים, באדיבות הלייבל של האלבום. בשיר הראשון, devil's got your boyfriend, תוכלו לשמוע שוב את הכינור שלה.

תהנו,

על הגבול

אל סטיוארט הוא מוזיקאי, יליד בריטניה, שהתפרסם בשנות השבעים עם פריחת סגנון הפולק בריטי, עם שירים נפלאים, שהמפורסם בהם היה the year of the cat.

מאז, למרות שלא פרסם הרבה להיטים, המשיך ליצור ולהתפתח, עבד עם יוצרים מפורסמים אחרים, והיווה השראה גם לדור הנוכחי של אמנים. גם היום הוא ממשיך ליצור ולהוציא שירים יפים.

אך בכל זאת, אני רוצה להשמיע לכם שיר מוקדם שלו, שאני מאוד אוהב. שמו on the border. מעין נבואה על החברה האנושית בסוף המאה העשרים, שהיא כמו ניצבת על גבול, ומהרהרת על המשך דרכה.

תלחצו פליי לאחת הפתיחות המוכרות ביותר בתולדות הפופ.

תהנו.

האינסידנט

אז פורקופיין טרי הופיעו אתמול בתל אביב, אחרי עשר שנים שלא ביקרו פה.

פורקופיין טרי, למי שלא מכיר, היא להקה ותיקה ופוריה מאוד, שעושה מוזיקה מעניינת, המשלבת כבד ורך, אקוסטי וחשמלי, בהרבה מאוד יופי.

ההופעה הציגה בעיקר את האלבום האחרון שלהם, the incident. הרהורים של אדם על עצמו, על החיים, ועל העולם, שהגורם לכתיבתו היה שלט "incident" שעמד בצד הכביש, כהתראה על תאונה, ומכאן כל אחד יעשה את הקישורים לבד.

אחרי הרבה זמן שלא הייתי בהופעת רוק נהניתי לספוג את הבאסים מהרצפה, את הקצב מהרמקולים, ואת המוזיקה מהאויר. טקסטים מעוררי מחשבה, מלווים בגיטרות נהדרות, ובתוף גאוני. מזמן לא שמעתי תופים כל כך מעניינים, מדהימים וסוחפים כמו ששמעתי אתמול.

 הלהקה ניגנה עוצמתי ומדוייק. פשוט נפלא. רק חבל שכל פעם צריך לסבול מעשן הסיגריות שעושנו שם ביתר.

אז הנה האלבום the incident, תהנו

(אני אוהב את שיר מס' 9, time flies, מאוד, אגב)





והערה אחרונה, להקת החימום בהופעה היתה איטליז, שנתנה הופעה לא כמו שהם יודעים לתת, לדעתי העניה. כד לתת להם את הכבוד המגיע להם הנה הקאבר שלהם ל army of me של ביורק

lazarus, שם זמני

אתמול היתה הופעה מדהימה של פורקופיין טרי, כשיהיה לי זמן ארחיב את הפוסט ואספר עוד

בינתיים תשמעו את לזרוס.

הרוח שאנחנו

רייצ'ל סייג' (כך נראה לי שקוראים לה, כי כותבים את שמה Rachael Sage) היא זמרת-יוצרת אינדי אמריקאית ותיקה מאוד, בנוסף על היותה פסנתרנית, רקדנית, ובכלל טיפוס מיוחד.

בטויטר שלה היא כותבת על עצמה: Award-winning art-pop singer/songwriter/producer/diva. ובאמת, השירים שלה יפים ומיוחדים. צועדים כך על השוליים של המיינסטרים, כמו ילד שהולך על שפת המדרכה.


אני רוצה להשמיע לכם את the spirit we, מאלבומה הראשון שיצא ב1996. שיר רומנטי, על אהבה מסובכת, עם זוית ספיריטואלית. גם השיר עצמו נשמע קצת כמו שיר פולחן פולקי שכזה. 

תהנו.

drive

מליסה פריק (Ferric) היא זמרת אמריקאית פעילה מאוד מזה כעשרים שנה, מאחוריה, מלפניה ומצדדיה 15 אלבומים. נתקלתי בה במקרה, כששמעתי את השיר שאני מביא לכם, drive.

אוהב את הקול המחוספס מעט, את המנגינה המונוטונית של הנסיעה הזאת.

דרייב זה השיר המפורסם ביותר שלה, יש לה עוד מלא, אולי אביא לכם בהמשך.

תהנו,

כמו הרוח

בשנת 1957 יצא לאקרנים הסרט, שאני בטוח שכולכם שמעתם עליו, "פראית היא הרוח", או כמו שאתם מנחשים כבר מהפתיח, Wild is theWind.

הסרט, מלודרמה מהסוג הרגשני במיוחד, בכיכובו של אנתוני קווין, סיפר על משולש אהבה אמריקאי-איטלקי, עם אלמנטים של סוסים פראיים, אהבה פראית, יצרים, ומוות.

אהבה פראית.

כמו הרוח הפראית

הנה הטריילר, התרשמו בעצמכם.



את שיר הנושא של הסרט שר הזמר המפורסם ג'וני מאתיס, והשיר,כמו הסרט, מלודרמטי להפליא, שלא לומר נוגע בקיטש. ואילו מילים!

תני לי יותר מליטוף אחד
השביעי את הרעב
כשאת נוגעת בי אני שומע קול מנדולינות (!)



אבל שיר טוב, כמו שיר טוב, לא עוצר כאן, ומהר עושה לו כנפים, וגירסאות שונות.

בין השאר שרה אותו נינה סימון ב-1966, ועשר שנים לאחר מכן, דיוויד בואי, ששמע את סימון, ואהב מאוד, לקח את השיר הפך אותו לשיר אהבה עוצמתי. מהעוצמתיים ביותר שיש.

העוצמה של השיר הזה הוא בשקט. הליווי הכמעט בלתי מורגש, כמו וילון שנע במשב רוח קל, התיפוף המהיר, השקט, המתגלגל, אבל העדין כל כך.

והקול המיוחד כל כך, העמוק והדרמטי, המשתנה בעוצמתו, פעם אנחה, פעם כאב.

כמו ההרגשה שמרגיש כל אוהב.

ופתאום אתה מבין את האוצר שטמון בשיר הזה:

אהבי אותי, ספרי לי שאת אוהבת
בנשיקתך חיי מתחילים
כמו שעלה נצמד לעץ, אהובתי, היצמדי אלי
הניחי לרוח לנשוב בליבך
כי פראית היא הרוח

איזה יופי

תהנו,

חזרה לבית המתוק

בייבי את לא רוצה לחזור למקום הישן ההוא, הבית האהוב?

השיר הזה בעל אלף הביצועים, כאשר אחד המוכרים יותר היא מההופעה בסרט האחים בלוז, מקורו בשנות השלושים, כשיר בלוז על איש, שרוצה לחזור, אבל לא ברור כל כך איך, דרך קליפורניה, או דה-מוין, או מי יודע לאן, אבל עם הזמן נעלמו המקומות האחרים, והכיוון היה ברור.

שיקאגו.

אני אוהב גם את השיעור בחשבון לגיל הרך:
one and one is two
six and two is eight
six and three is nine
nine and nine is eighteen

וכמובן, את הסולואים של הגיטרות, וכלי הנשיפה, המשתנים בכל ביצוע, ואיך הקצב של השיר לוקח אותם למקומות נפלאים.

זאת הגירסה המפורסמת מהאחים בלוז.



והנה הגירסה המקורית, של רוברט ג'ונסון. תשמעו אותו הולך לכל המקומות, אבל בסוף חוזר לבית המתוק, שיקאגו.



תהנו.

רומנטיקה מודרנית היא פרי מוזר

באחת הסצנות הראשונות של הסרט 9.5 שבועות של וכו', לוקח מיקי רורק את בח"ל לביתו, וכחלק מהאקט הפתייני הוא שם לה דיסק.

הקול הרך, היוצא מהלב, והמסתורי מאוד שייך לאחת ממקורות ההשראה של המוזיקה מאז ומעולם. לא קשה לזהות.

southern trees bare strange fruit

"זאת בילי הולידיי", שיר על פרי מוזר, שמשרה אוירה מעניינת, מרתקת. רומנטיקה מודרנית היא פרי מוזר.

אז זהו, שלא.

השיר נכתב ב 1936, בעקבות מעשי לינץ' שנעשו בשחורים בדרום ארצות הברית, את השיר כתב מורה ניו יורקי, ולאחר שהולחן, השיר הצליח כשיר מחאה במועדונים ניו יורקיים.

בעקבות זאת גם בילי הולידיי התחילה לשיר את השיר, ולשלב אותו בהופעותיה, אך רק לאחר כמה שנים טובות השתכנעו בחברת התקליטים שלה להקליט את השיר.

זה שיר חשוב, העדינות בה מושרות המילים, והמוזיקה השקטה רק מחדדים את המסר הזועק מהתיאורים החדים, הניגוד בין הדרום האלגנטי ובין סצנות ההרג של אנשים על לא עוול בכפם.

עכשיו תשמעו



מאז שהשיר התפרסם נעשו לו המון ביצועים. אני באופן אישי אוהב מאוד את הביצוע הנקי של סטינג, אבל אני לא מוצא אותו ברשת, אז אני שם את הביצוע שלו עם הלהקה של גיל אוונס, תלחצו פליי.

saturn

סטיבי וונדר הוא מישהו שאני מחזיק ממנו.

אגדה, אדם שנחלץ מעוני, התמודד בהצלחה עם מוגבלות, וזאת בזכות המון כישרון ולא מעט שכל.

בגלל הרבה שירי פופ שחיבר יש שרואים אותו קצת קיטשי ודביק, וזה במידה מסויימת נכון, אבל מצד שני הוא גם אחראי ליצירות מוזיקליות מעניינות כמו החיים הסודיים של הצמחים ולשירי מחאה מדוייקים על מצב האפרו-אמריקאים, שאז אפילו לא קראו להם כך, בארצות הברית (נושא שאני מבטיח לחזור אליו בפוסטים אחרים כי יש לי חיבה למה שנקרא "מוזיקה שחורה").

נזכרתי בו היום כי השמיעו בבוקר את lately, ורק היום קלטתי שהוא שר "I hope my premonition misses". הצתה מאוחרת.

השיר שאני רוצה להשמיע לכם הוא מתוך song in the key of life, שהוא בעצם אלבום כפול עם תקליטון בונוס (פוריות או לא פוריות?). אבא שלי קנה אותו כשהייתי ילד, אבל אני גיליתי אותו רק בשנות העשרה המאוחרות, מתוכו אני רוצה להשמיע לכם את saturn.

תהנו