שיר נפלא של בלאק מאונטן. רוק קצבי ותופס, דואט קולות מרשים, מוזיקה אפקטיבית, ומטחי קלידים וגיטרות א-לה זפלין שלא יוצאים מהמוח.
בלאק מאונטן הם להקה קנדית שהוקמה לפני כארבע שנים, מאחוריהם כבר שלושה אלבומים, הסגנון שלהם הוא פסיכדלי-רוקי ומאוד מאוד יפה. השיר הזה הוא מהאלבום האחרון שלהם שיצא לאחרונה. לחצו פליי, נסו להשמיע חזק.
השנה מזדקנת, אור הקיץ כהה וחושך מתמלא מוקדם אך הרוחות יתקררו עוד כי את לא כאן
לחצו פליי, ונספר סיפור יפה
אולי הסתיו נפתח רשמית, ואולי לא, אבל זה שיר יפה עם סיפורים מעניינים מאחוריו. בהקשר הישיר, הוא חלק מהאלבום, אפשר אפילו לומר מהיצירה, מלחמת העולמות של ג'ף וויין, משנת 1978, שנכתבה על פי ספרו של ה.ג. וולס, משנת 1938. הסיפור הוא מאוד מוכר, וכאן השיר בא לתאר את כאבו של המספר (ריצ'רד ברטון), כשהוא מגיע לביתו לאחר המתקפה ולא מוצא את אהובתו.
השיר הוא עצוב ויפה, בזכות קולו רב הביטוי של ג'סטין הייוורד (מודי בלוז, לילות משי לבן, כן), ובזכות המוזיקה שנעה בין תזמורת מיתרים לבין מנגינת קלידים מפחידה וזרה, אשר חוזרת כמוטיב לאורך האלבום.
הייוורד נבחר במיוחד לשיר את השיר, כדי ליצור את האווירה המיוחדת שבו, אבל השיר עצמו לא נכתב במקור לאלבום הזה. הוא למעשה שיר שנכתב על ידי וויין ויוצרים נוספים לאלבום מוקדם יותר שלהם שיצא ב 1972, אשר הלחן שלו נלקח מג'ינגל שהם כתבו לפרסומת של לגו (!).
אז עכשיו שאתם מכירים את כל הסיפור הנה הגירסה כפי שהיא מופיעה באלבום מלחמת העולמות, כולל הקריינות של ברטון.
אוהב לשמוע לאחרונה את "כל החתיכים אצלי". אני אוהב את איך שהם בועטים, את האמירות הנוקבות, ובנגינה שלהם אני אוהב את הרעננות, את האהבה למוזיקה, ואת הראש הפתוח.
השיר הזה הוא מתוך הופעת ההשקה של האלבום שלהם. כדאי להקשיב.
אלה קוטו נורמל. צמד ווקאלי-אלקטרוני-צ'ילאאוט מעניין מארה"ב שהולכים גם הם על הגוון המסתורי-מעניין. הם הוציאו אלבום באמצע השנה, וזה שיר ממנו. לחצו פליי, לא תצטערו
שיר ששר ברי סחרוף במסגרת הפרוייקט 30+ של המוסיקאים שגיא צורף ואלעד כהן. זה למעשה דיסק שני של הפרוייקט, שיצא בתחילת 2010, ומשתתפים בו גם יהלי סובול, נינט טייב, שלומי סרנגה, ומאור כהן. מוזיקה מעניינת ומיוחדת.
השיר עצמו חודר חדרי בטן בפשטותו, שותפות הגורל של האחים לנשק, מחוסר ברירה, מלחמה אחרי מלחמה, ולא נגמר.
אלה מונוטוק. הרכב ישראלי שמנגן מוזיקה שבין האלקטרוני לקולי, בין הגיטרה למכונה, בין הקול לצליל, ותמיד נעים לשמיעה. הם הוציאו אלבום לפני מס' חודשים והשיר הזה הוא מתוכו.
שיר עצוב של הדייר סטרייטס על אהבה מתפרקת. אני אוהב את מילות התוכחה העצובות של מארק קנופלר, את המנגינה המרגשת, וכמיטב שירי הדייר סטרייטס את קטע הגיטרה בסוף.
טוב, אז זאת סוזאן וגה בקאבר מעולה לשיר של להקת "המי". מה שהופך אותו למעולה לדעתי הוא ההגשה האישית כל כך של סוזאן וגה, בפשטות ניתן להרגיש אותה חיה את השיר, מבטאת את המילים, את הכאב, את הקונפליקט. אני אוהב גם שיש כאן היצמדות פשוטה ומרשימה לשיר המקורי ולמוזיקה, כולל הקטע הקצבי יותר. וגם תקשיבו להערה שלה בהתחלה. היא מחברת את השיר לשיר היפה שלה המלכה והחייל. אולי המלכה מרגישה בדיוק כמו בשיר.
אף אחד לא יודע איך זה להיות האיש הרע להיות האיש העצוב מאחורי העיניים הכחולות
השיר כאמור הוא של להקת the who, שיצא כחלק מהאלבום החמישי שלהם ב 1971 שנקרא who's next. אך למעשה השיר יועד להיות חלק מאופרת רוק שנגנזה, שאמורה היתה להיקרא lifehouse. והשיר הזה הוא למעשה היה שירו של הנבל בהצגה. הנבל שרוצה להסביר שגם הוא מרגיש, שהוא לא רק החזות הנוראה.
אם רוע אני בולע שים לי אצבע בגרון אם אני רועד, תן לי שמיכה בבקשה חמם אותי, הנח לי ללבוש מעילך.
לשיר יצאו גירסאות רבות, אחת המפורסמות היתה זו של limp bizkit, שגם היא יפה ואינטיליגנטית. אבל מתוך הערכה לקאבר של סוזאן וגה, בחרתי להתמקד בו הפעם, ובנוסף, כמובן, לסיים את הפוסט עם הגירסה המקורית של the who.
1988. אם קיץ 1967 היה הקיץ של האהבה בארצות הברית, 1988 היה הקיץ של האהבה שלי, עם פסקול נאיבי שהיה מורכב מהביטלז, הפינק-פלויד, סוזאן וגה, טורי אמוס, והשירים שהשמיעו ברדיו בשעות המוזרות, כמו התכנית המאוחרת של דובי לנץ.
שמעת על פיירגראונד אטרקשן? היא שאלה אותי.
אלה ששרים perfect, אמרתי.
בדיוק, היא אמרה. it's got to be perfect.
חייכתי וקניתי לה את הקסטה, אבל לעולם לא מסרתי לה אותה, שכן היא נתקעה על הווקמן שלי לזמן ארוך, שנמשך עוד הרבה אחרי שהיא הלכה.
פיירגראונד אטרקשן היתה להקה של אלבום אחד, אבל איזה אלבום. הסגנון הוא פולק-ג'אז-ניו אורלינס-מלודי, והשירים כולם על אהבה, שהיא לפעמים קרובה (a smile in a whisper), לפעמים בלתי מושגת (find my love), ולפעמים נכזבת (claire). אבל תמיד עוצמתית, תמיד רגשית, ותמיד כזו שצריך לקרוא את שמה בכל רחוב.
אז לחצו פליי, ועשו את הבוקר שלכם מהצלילים האקוסטיים היפים של המיתרים והתוף, ומקולה המרשים ורב הביטוי של אדי רידר (שעד היום ממשיכה בקריירת סולו מרשימה). יהיה לכם נעים.
