20 שניות מרתקות של גיטרה חשמלית ומכונת תופים. ואח"כ הקלידים. והקול. מלווה בתופים בלבד. עוצר נשימה.
תיאורים של אהבה ותשוקה פיזית. שפשוט לא אנושי לעזוב אותם לעולם הקר.
פשוט לא אנושי להיות בקונפליקט, בריב הורים תמידי, של חוסר שביעות רצון.
השיר הזה נכתב אחרון, ובמיוחד לקטע המתאר את ההורים הרבים בסרט purple rain, שיצא ב 1984. פרינס שר ומנגן על כל הכלים באחד השירים, אולי אפילו הראשון, שגרמו לו להצליח כל כך.
הגרינהורנז היא להקת גראז' רוק אמריקאית, שהחלה לפעול לפני 10 שנים והוציאה כמה אלבומים יפים. ולפני שנה, לאחר תקופה בה חברי הלהקה ניסו דברים אחרים, הם חברו שוב ביחד להוציא אלבום שנקרא "✩✩✩✩". אלבום מוצלח ביותר, מתוכו נשמע את go tell henry שאותו אני הכי אוהב, כי הוא עושה לי אסוציאציות של אפלולית, ופילם נואר, עם ליווי הקלידים המעניין.
אני רוצה להשמיע לכם את השיר extraordinary machine של פיונה אפל. בלי סיבה מיוחדת. פשוט שיר יפה בעיניי, ששווה הקשבות חוזרות, למילים היפות ולסגנון הסיפורי - כמו ממיוזיקל, כזה.
עוד דבר טוב שקרה כאן בתחילת השנה הוא הפרוייקט מסע אספלט של ביצועים חדשים לשירים שהולחנו על ידי סשה ארגוב. פרוייקט נפלא לדעתי שהניב ביצועים מעניינים ואיכותיים מאוד.
הביצוע שאני הכי אוהב בכל הפרוייקט הזה הוא של הבלדה על נערי שגדל שכתבה, מי אם לא, תרצה אתר. שרה רות דנון, ומורן צ'סטר מנגנת בצ'לו.
שיר כועס על אהבה שלא מומשה. כאב הולך ומתגבר. עיבוד מוזיקלי מינימליסטי ואפקטיבי, ושירה מדוייקת, מרגשת, ומושלמת, לדעתי.
לצערי. אני לא מכיר את המבצעות, ולא הצלחתי למצוא משהו מקיף עליהן ברשת, הבנתי שרות דנון לומדת ברימון, ויש קצת מייספייס של להקה בה היא שרה, וביצועים שונים של השתיים, בנפרד. הביצוע הזה בלי ספק מעורר סקרנות.
אנחנו נקשיב עכשיו לשיר שכתבה תרצה אתר והלחינה דפנה אילת.
שרה חוה אלברשטיין.
שיר מפורסם מאוד שאין צורך להציג אותו, ולכן רק נקשיב, ונעריך את המילים, את האהבה העצובה הזאת,
את תשורות הלילה,
ואת המנגינה ביחד עם קולה הנעים של אלברשטיין, שעוזרים לנו להבין.
שיר עצוב וקצת ישן (2006) של הזמרת הנורווגית מריה מנה .
לא יודע למה נתפסתי אליו, ולמה דווקא עכשיו. אבל זה שיר מוצלח לדעתי. מנגינה עצובה, עיבוד יפה, גיטרה, קלידים, כלי מיתר, והקול המשכנע מאוד, שבו היא כל כך יודעת כיצד להשתמש.
הימים קצת לחוצים ולא נעימים, עבודה, לימודים, ועוד כמה פרוייקטים, שגורמים לי קצת לקושי לשים שירים. לא קושי פיזי כמו שנפשי. אבל אחזור בקרוב, ויהיה בסדר. בינתיים אתם יכולים לדפדף קצת אחורה ולהנות מהשירים ששמתי בחודשים האחרונים.
ג'ולי קרוז מוכרת בעיקר בזכות קולה המיוחד אפוף המסתורין, ושיתוף הפעולה שלה עם דייויד לינץ' ואנג'לו בדלמנטי העומדים מאחורי רוב הפקות השירים שלה. יחד עם זאת, היא עומדת לפני הוצאת אלבום חדש בשיתוף פעולה עם יוצרים אחרים, מעניין איך הוא יישמע.
השיר הזה הוא מהתקופה הראשונה, מ-1991, עם המילים והאוירה האופיניים של לינץ'. והוא מתלבש לי עם אוירת יום השישי האפרורי הזה, שנושא איתו את הענן הרומנטי של חגיגות סוף השנה האזרחית.
שיר שאני מאד אוהב של אחינועם ניני וגיל דור, שפתח את אלבום האולפן הראשון שלהם שיצא ב-1993. אוירת המסתורין והקצב השקט הולמים את קולה הצלול הנעים והמיוחד של אחינועם ניני. אלה, יחד עם המסר המחזק יוצרים כאן שיר שקשה להתנתק ממנו.
אחד מהשירים היפים של גזוז, שבעצם הוציאו אלבום אחד ויחיד בשנת 1979, שכל שיר בו הוא נפלא.
אני אוהב את השיר הזה בגלל השילובים המעניינים של קולות חברי הלהקה, גם הרמוניות ביחד (ראו המחווה לבי-ג'יז בסוף השיר), ביחד עם קטעי הסולו הקצרים שהם מאוד מיוחדים בעיניי בצבע הקולות (ואני נשבע לכם שאני שומע שם תכלת, תקשיבו אם אתם לא מאמינים).
בחורף כשהעלים חומים והרוח מקפיאה וכל הציפורים עפו לקיץ אני קורא, שמעי אותי קורא הקשיבי לי קורא
מילים פשוטות, טפטופי רגש וכמיהה, ומנגינה מלודית ויפה של להקת העד של סטיב מילר. שהתחילה אי שם בסוף הסיקסטיז, ולמעשה לא הפסיקה עד היום. השיר הזה יצא בשנת 1977 באלבום השניים-עשר שלהם. כן.
