4 בדצמבר 2010

סלחו לי על שאני לא משמיע לכם שירים בימים מטורפים אלה

הכאב, הצער, הכעס, לא נותנים.

המכה אחרי מכה שאתה מקבל בראש, בהיגיון, באמונה, באופטימיות. לא נותנים.

מכת יום-כיפור. השאננות, שכרון הכח.
מכת מלחמת המפרץ הראשונה. המחדל, זריית החול בעיניים כשהריצו אותנו לקנות סלוטייפ ואקונומיקה.
מכת רצח רבין. חוסר הסובלנות, הלגיטימציה ללקיחת חיים.
מכת האש. חיי אדם הם חישוב של תוחלת סטטיסטית בחלוקת המשאבים של המדינה.

פשוט נורא.

הניסיון מראה שזעם בא וזעם עובר. פתרונות יש המון, ורעיונות טובים למכביר. אך היישום שלהם דל וזוחל, אם בכלל. הרוב הדומם ימשיך להיות דומם, וימשיך להיות רוב. ועד שלא ייפקחו עיני ההנהגה ויתחילו להיות כאן מעשים ולא מילים, לא נגיע רחוק, ורק ימשיכו נפילות.

מעשים שיפחיתו את הקיטוב
מעשים שיפחיתו את הפילוג
מעשים שיפחיתו את האיבה
מעשים שיקרבו את השלום

אמן.



תגובה 1:

  1. לפעמים.. גם לי נגמרות המילים. הדברים שכתבת כל כך נכונים. גם אני חשה כעס וחוסר אונים ועצב רב. על עשרות אנשים שנספו - תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, על הכרמל המדהים שאני כל כך אוהבת, שבוער, על חיות הבר. אסון, פשוט אסון.

    והשיר שצירפת?.. האם יש בכלל ספק אם בכיתי?

    השבמחק