לעבר יש נטייה להיצבע בצבעים נאיביים.
החיים מביאים איתם למידה, ודאגות, ולכן מה שהיה פעם מצטייר לנו עמום, עטוף בקליפות עץ, שהולכות קשות יותר ויותר עם השנים, כמו קמטי פנים.
אולי זאת הסיבה שכאשר מתעוררים משינה, כל מה שנראה אתמול מפחיד ומאיים, מתקהה פתאום, ומקבל פרופורציה אחרת.
השיר הזה הוא מפעם, מתקופת הקליפות הרכות, שמעתי אותו לראשונה כשיצאתי לנוח מול הים, מחכה שיקראו לי לאיזה ראיון.
בדיוק קניתי את הדיסק האחרון של מדרדאוס שנקרא o paradiso, וכששמתי את האוזניות על האוזנים השיר הזה התלבש לי כמו כפפה על הים, על השקט, ועל התמימות.
תהנו,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה