אם כבר להתחיל, אז בדוגמא של מה שמוזיקה יכולה לעשות

הזמן - מוצאי שבת.

המקום - בין האמבטיה לסלון. המגב ביד. ספונג'ה של סוף יום שבת ארוך.

ההרגשה - כעס. עומס. מחנק. עד כדי קיפאון.

את invisible touch לא שמעתי זמן רב, אני חושב שמודדים את זה בעשרות שנים. כשיצא האלבום קניתי את הקסטה (את הקלטת המציאו יותר מאוחר...) די מהר, בכסף של דמי כיס + שכר עמל של בן 16. היום קוראים לזה אייטיז, ואני הייתי רחוק מלהתפעם.

הפתרון לסיטואציה - כמו שלפעמים מתחילה פתאום להתנגן מנגינה בראש, התחילה להתנגן בי מנגינת הפתיחה של tonight, tonight, tonight. הכל חזר. לא יודע למה, אבל פתאום השתוקקתי למוזיקה הזאת.

נכנסתי לגרובשארק, חיפשתי את שירי האלבום, סידרתי אותם לפי הסדר המקורי, והתחלתי לנגן, מההתחלה. רק אז יכולתי להמשיך.

השמעתי לעצמי ולאחרים, דרך קישור שעשיתי מהטויטר, במשך השבוע, סיפרתי שזה האלבום שעזר לי ברגע קשה. אי אפשר להבין למה. אבל הקשבה שניה ושלישית לאלבום הזה גרמה לי, אולי מחדש, להעריך אותו שוב. אהבה לא קלה, יחסים בין בני זוג שעוברים הערכה מחדש, והמנגינות הלוחשות, ואז זועקות. יפהפה.

הרבה כותבים שמוזיקה זה החיים. זה נכון. מוזיקה יודעת לקחת את ההרגשה הכובלת הזאת ובבת אחת להתיר.

אז הנה האלבום כולו. בדיוק כמו שסידרתי אותו אז, ואתם מוזמנים להתיר.