או!

עוד מקום שאוהבי פודקאסטים בכלל, ומוזיקה אונליין בפרט, צריכים לעצור בו, זה האייקאסט, דף הבית של הפודקאסטים בעברית, הכולל בתוכו עשרות פודקאסטים של פרוייקטים מוזיקליים יפים, ושל תכניות רדיו. אני במיוחד ממליץ על התכניות של ערוצי הקמפוס (אני מנוי על המגבר של הבינתחומי ועל רדיו הר הצופים מארח, ועוד ועוד), וגם על ארכיון ההופעות לייב שהיו בתכנית של קוטנר ב FM 102, שירדה בינתיים.

אחד מהסשנים שהיו אצל קוטנר היה הסשן של שילה פרבר, זמרת משובחת ומשתבחת, שהוציאה עד היום שלושה דיסקים. כדאי להקשיב לכולו כדי להנות מקול חכם ונכון,

זה החלק הראשון, וזה השני.

אבל מי שלא בא לו ללחוץ על לינקים, שילחץ פליי על השיר הבא. ויקשיב.





רנדי ניומן, שכתב את you can leave your hat on, אמר שהוא כתב את השיר בתור בדיחה, אבל עם הזמן הוא מתייחס אליו יותר ויותר ברצינות. אני חושב שאותו דבר אפשר להגיד במקרה הזה גם כן.

תהנו.

in the summerland

אינדיפיד, זה אתר, שאם אתם לא מכירים אותו, אני מציע לכם להכיר מהר. הבלוג הזה, חוץ מלהיות כבאי או אסטרונאוט, רוצה גם להיות אינדיפיד כשהוא יהיה גדול.

גיליתי את אינדיפיד אחרי שגיליתי את הפודקאסטים, אחרי שגיליתי את האייפוד. אקספדיציית גילויים של סקפטי לשעבר, שאני כנראה אכתוב עליה לא מעט בעתיד.

היכנסו לשם, לחצו פליי, ותתמכרו למוזיקה. את המוזיקה נפלאה הנבחרת על ידי צוות האתר מתוך שלל האינדי, אפשר להשמיע ישירות מדף הבית, אפשר לעשות מינוי על הפודקאסט, ואפשר לעקוב אחריהם בטוויטר. לא תתאכזבו.

בין שלל השירים שזכיתי לשמוע באינדיפיד לכד את אוזני השיר הנפלא summerland של ההרכב the woodlands. קשה לא להימשך למוזיקה הפשוטה, הארצית, המלווה את הקול הלוחש של הסולנית. מדובר בהרכב שהוא בעצם זוג נשוי מפורטלנד, שכותב שירים, מקליט אותם בבית, ושיצר, לפני שנה, אלבום נעים ונפלא.

אז אחרי המון הקדמה והמון קישורים, הרי לפניכם האלבום כולו, באדיבות הגרובשארק, טיטאן מוזיקה בפני עצמו.

תהנו.

Goodbye Mr. Blue

לחצו פליי, ונתחיל.






טאם טאם טאם טאם טאם טאם טאם טאם

קצב שנכנס מהר לגוף, כמו אויר, ברור שקורה כאן משהו חגיגי.

העננים מתפזרים אחרי שהרבה זמן היה אפור. ומתגלים השמים הכחולים. גם הפסימי ביותר מביט למעלה ולא יכול לעמוד בפני העוצמה של הכחול הזה, השמשי, הדומיננטי, האופטימי.

השיר יצא בשנת 1978, אני הייתי ילד, חשבתי שהם שרים Goodbye Mr.Blue. לא היה לי ברור מי זה מיסטר בלו, ולאן הוא הולך. אחר כך הבנתי. מיסטר בלו בעצם הגיע, אבל בהקשר הטוב.

electric light orchestra, (או כפי שתורגם לעברית בנאמנות הולמת במיוחד, "תזמורת אורות החשמל"), בהנהגתו של ג'ף לין הכשרוני ורב הפעלים. היה הרכב שלקח רעיונות והשראות מעולם המוזיקה הקלאסית (שימו לב לכינור ולצ'לו) וכאן יצר לנו שיר שמח, עם הרמוניה מוצלחת של דיאלוגים (please tell us why - please tell us why), קטעי מוזיקה מוצלחים, קטע מקהלה, ואפילו מתנה נחמדה בסוף.

שיר מצויין למצברוח רע. שיר עוד יותר מצויין למצברוח טוב.

אם כבר להתחיל, אז בדוגמא של מה שמוזיקה יכולה לעשות

הזמן - מוצאי שבת.

המקום - בין האמבטיה לסלון. המגב ביד. ספונג'ה של סוף יום שבת ארוך.

ההרגשה - כעס. עומס. מחנק. עד כדי קיפאון.

את invisible touch לא שמעתי זמן רב, אני חושב שמודדים את זה בעשרות שנים. כשיצא האלבום קניתי את הקסטה (את הקלטת המציאו יותר מאוחר...) די מהר, בכסף של דמי כיס + שכר עמל של בן 16. היום קוראים לזה אייטיז, ואני הייתי רחוק מלהתפעם.

הפתרון לסיטואציה - כמו שלפעמים מתחילה פתאום להתנגן מנגינה בראש, התחילה להתנגן בי מנגינת הפתיחה של tonight, tonight, tonight. הכל חזר. לא יודע למה, אבל פתאום השתוקקתי למוזיקה הזאת.

נכנסתי לגרובשארק, חיפשתי את שירי האלבום, סידרתי אותם לפי הסדר המקורי, והתחלתי לנגן, מההתחלה. רק אז יכולתי להמשיך.

השמעתי לעצמי ולאחרים, דרך קישור שעשיתי מהטויטר, במשך השבוע, סיפרתי שזה האלבום שעזר לי ברגע קשה. אי אפשר להבין למה. אבל הקשבה שניה ושלישית לאלבום הזה גרמה לי, אולי מחדש, להעריך אותו שוב. אהבה לא קלה, יחסים בין בני זוג שעוברים הערכה מחדש, והמנגינות הלוחשות, ואז זועקות. יפהפה.

הרבה כותבים שמוזיקה זה החיים. זה נכון. מוזיקה יודעת לקחת את ההרגשה הכובלת הזאת ובבת אחת להתיר.

אז הנה האלבום כולו. בדיוק כמו שסידרתי אותו אז, ואתם מוזמנים להתיר.